קורבן נוסף בפרשת החייל היורה: התחקיר המבצעי

פרשת "החייל היורה", כפי שהיא מכונה בתקשורת, זכתה בשבועות האחרונים לשלל סיקורים והתייחסויות. בימים אלו, משהסתיימה חקירת מצ"ח ועת הפרקליטות הצבאית החליטה על הגשת כתב אישום חמור נגד היורה, המייחס לו עבירה של "הריגה", יש לתת הדעת להיבט נוסף הנגזר מהשתלשלות האירועים שנידונה בהרחבה בכל כלי התקשורת.

כל מי שעקב אחר הדיווחים השונים יודע לספר על מסקנות התחקיר המבצעי שבוצע ע"י מפקדיו של החייל בסמוך לאחר האירוע. כולנו כבר מדקלמים את טענת התביעה הצבאית, לפיה גרסתו של החייל במצ"ח שונה מהדברים שמסר במסגרת התחקיר. גם התייחסויות רשמיות של המערכת הצבאית, בעיקר באמצעות דובריה השונים, שיתפו את הציבור הרחב, בעיקר בתחילת הפרשה, במסקנות התחקירים, מהם עלה, לכאורה, כי החייל פעל בניגוד לערכי צה"ל ולהנחיות מפקדיו.

אלא שכל הדיון הזה – עומד בסתירה להוראות חוק השיפוט הצבאי.


כבר לפני כ – 20 שנה תוקן חוק השיפוט הצבאי ובהוראת סעיף 539א לחוק נקבע כי הדברים שהושמעו בתחקיר הצבאי, כמו גם הממצאים והמסקנות, לא יהיו קבילים בהליך משפטי (ראו גם בג"צ 6208/96, שם נידונה עתירתם של הורים שכולים לקבל לידם ממצאי תחקיר ועוד קודם לתיקון החוק עמדת הפרקליטות הצבאית היתה שאין לחשוף העדויות בפני המשפחה, שכן הדבר עלול לפגוע בשיתוף הפעולה של המשתתפים בתחקיר). כעבור מספר שנים תוקן החוק פעם נוספת ונקבע, מפורשות, כי חומר התחקיר יהיה "חסוי בפני כל אדם" ויימסר רק לאותם גופים בצבא שהתחקיר דרוש להם לצורך מילוי תפקידם. חוק השיפוט הצבאי קובע כי חומר התחקיר לא יימסר לגוף חוקר, אלא רק לפרקליט הצבאי הראשי שרשאי, בעקבות ממצאי התחקיר, להורות על פתיחת חקירה, אך גם במקרה זה – אין להעביר את ממצאי התחקיר לגוף החוקר.


אם כך קובע החוק – כיצד זה שכל עם ישראל יודע מה היו ממצאי התחקיר בפרשת החייל היורה, מה הוא סיפר למפקדיו עוד בטרם נחקר ע"י מצ"ח ומה היו מסקנות מפקדיו? האם בכוונת הפרקליטות הצבאית לחקור ולהעמיד לדין את אותם הגורמים שהפרו את חסיון התחקיר המבצעי? ספק רב. אלא שלחשיפת ממצאי התחקיר מחיר ציבורי ומבצעי כבד. יש לזכור כי הרציונאל העיקרי שעמד ביסוד קביעת המחוקק בדבר חסיון התחקיר, נעוץ ברצון לאפשר לחיילי צה"ל להעיד ב"חופשיות" מוחלטת במסגרת התחקיר, שמטרתו העיקרית – הפקת לקחים (במובחן מהעמדה לדין). אומנם יש להניח כי ביה"ד הצבאי לא יידרש לממצאי התחקיר, וכי דבריו של החייל לא ישמשו נגדו בהליך הפלילי (על אף שאין להתעלם מההשפעה האפשרית של הפרסום על תודעתם של השופטים שישבו בדין ובעיקר על שופטי ההרכב שאינם משפטנים ובוודאי יתקשו להתעלם מ'עובדות' שהתקבעו במחשבתם כתוצאה מהפרסומים הפסולים אודות מה שנאמר בתחקירים). אלא שהנזק מפרסום ממצאי התחקיר איננו מתמקד רק בחייל היורה, אלא, בראש ובראשונה, באינטרס הציבורי.


רק לאחרונה פורסם דו"ח מבקר המדינה, שהתריע, לא בפעם הראשונה, על "ליקויים חמורים" בתחקירים המבוצעים על ידי צה"ל. למרבה הצער – נדמה כי פרשת החייל היורה עלולה לשמש מסמר נוסף בארון קבורתו של התחקיר הצבאי. איזה חייל או מפקד יתבטא בעתיד בחופשיות ובכנות המצופה מהם במסגרת התחקיר המבצעי, כשהדי הדיון הציבורי אודות דבריו של החייל היורה עדיין נשמעים?! מיהו הגיבור ההגון שיגיד למפקדיו "טעיתי", ביודעו כי אמירתו זו עלולה להתפרסם בכל כלי תקשורת ולקבע את התודעה הציבורית בעניינו?!


על מנת להשיב לתחקירים המבצעיים את חוסנם, חובה על צה"ל לחדד ולרענן את הוראות החוק. יש ליידע כל חייל שמשתתף בתחקיר מבצעי כי דבריו יוותרו חסויים; יש ליידע כל מפקד וכל בעל תפקיד ציבורי שממצאי התחקיר הועברו לידיעתו מתוקף תפקידו כי חל איסור חמור במתן פרסום פומבי של הדברים וחשוב מכך – יש לוודא כי חסיון זה יישמר, גם במציאות העכשווית, במסגרתה משפטים מתנהלים בכלי התקשורת.


הקפדה זו גם תחזק את מעמד שלטון החוק, לא רק בעצם השמירה על החסיון, אלא גם בהקטנת הפער בין "האמת הציבורית" ל"אמת המשפטית", שכן כבר היום ניתן לצפות את הסערה הציבורית שתתעורר עת יוכרע דינו של החייל היורה, על סמך ראיות קבילות בלבד ובמנותק (יש לקוות) מהדברים שמסר במהלך התחקיר החסוי.